החלטה בתיק בש"פ 5392/05

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ' אוהד) מיום 17.5.05, אשר דחה את בקשת העורר לעיין מחדש בהחלטת בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בש"פ 1946/05) מיום 25.2.05 ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום האוחז שלושה אישומים, בהם מיוחסות לו עבירות של מעשה מגונה, מעשה מגונה בכוח ואונס. בכתב האישום נטען כי ביצע את המעשים בעובדת במועדון שבבעלותו. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. העורר שוחרר למעצר בית על ידי בית המשפט המחוזי בתנאים מגבילים, אולם ערר שהגישה המשיבה לבית משפט זה (בש"פ 1946/05 הנ"ל) התקבל והוא נעצר עד תום ההליכים נגדו.

3.        העורר הגיש בקשה לעיון מחדש שנימוקיה: פסיכיאטר שבדק אותו מצא כי הוא אינו מסוכן; התיק נקבע לארבע ישיבות לשמיעת ראיות לחודש ינואר 2006 וניסיונות לקבוע ישיבות למועד קרוב יותר לא צלחו; לעורר נולדה בת שהטיפול בה מורכב מאחר שבת זוגו היא תושבת זרה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בקבעו כי בהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 1946/05 נקבע קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ונקבעה מסוכנותו של העורר לנשים נוכח מעורבותו החוזרת לכאורה בעבירות על רקע מיני, ההולכות ומסלימות. זאת, על רקע הרשעתו של העורר בשנת 2000 בעבירות של הסגת גבול, פגיעה בפרטיות והתנגדות למעצר חוקי, לאחר שנתפס מציץ לבתי נשים. בית המשפט המחוזי קבע כי חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם העורר אינה יכולה לבוא תחת קביעותיו של בית המשפט העליון וכי אין בחוות הדעת המלצה טיפולית. בית המשפט אף סירב להפנות את העורר לתסקיר, בנימוק שכפירתו של העורר בעבירות המיוחסות לו אינה מאפשרת לשירות המבחן להעריך את מסוכנותו המינית. 

4.        בפניי חוזר בא כוח העורר על שלושת הטעמים שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר כטעמים שיש בהם להוות משום שינוי נסיבות ואשר פורטו לעיל.

ביתר פירוט טוען ב"כ העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל ממשי לחוות דעת הפסיכיאטר מטעמו, אשר לטענתו אינה נופלת מהערכת המסוכנות על ידי שירות המבחן. עוד הוא טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לייחס משקל לכך שחוות דעת הפסיכיאטר לא הייתה בפני בית המשפט העליון עת הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. אשר להרשעתו הקודמת של העורר, הרשעה שהשליכה על קביעת מסוכנותו, טוען הוא כי בחוות הדעת ישנה התייחסות להרשעה זו, לפיה על אף ההרשעה הקודמת, לא עולה מבדיקתו של הפסיכיאטר את העורר כי קיימת במקרה שלו סטייה מינית. עוד מציין הסנגור לעניין זה את חלוף הזמן מאז ההרשעה האחרונה. לדבריו, בית המשפט קמא שגה בסרבו לקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו של העורר. עוד נטען,  כי זהו מעצרו הראשון של העורר בחייו וכי עד למעצרו ניהל אורח חיים נורמטיבי. שהותו במעצר משפיעה על מצבו הנפשי לרעה ומצבם של עסקיו גם הוא בכי רע. נתונים אלה כולם, ביחד עם העובדה שהישיבות במשפט נקבעו רק לחודש ינואר 2006 ועם העובדה שנולדה לו תינוקת מיחסיו עם תושבת זרה, מהווים לשיטת העורר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של מעצרו ועוד הוא מוסיף כי התשתית הראייתית בתיק מעוררת תמיהות. לאור כל האמור מבקש הוא כי אורה על שחרורו בערובה או לחלופין, כי הוא יופנה לשירות המבחן על מנת שתיבחן שאלת המסוכנות וחלופת המעצר המוצעת. 

5.        ב"כ המשיבה, במענה לטענות העורר מציינת כי מסוכנות העורר נבחנה כבר, גם על ידי בית המשפט העליון. לטענתה, מסוכנותו של העורר, כפי שנקבעה בעבר על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה לא השתנתה ואין חוות הדעת הפסיכיאטרית רלוונטית. כותב חוות הדעת לא עיין בחומר החקירה וכפי שהוא עצמו מציין בחוות דעתו, יש להבחין בין בחינת מסוכנות משפטית לבין בחינה פסיכיאטרית. בנוסף, מצבו הנפשי של העורר אינו עולה בבירור מחוות הדעת. עוד טוענת נציגת המדינה, כי אין להשלים עם מצב בו יוצא הציבור נפגע בשל העומס בבית המשפט המחוזי שהביא לקביעת הדיונים במשפטו של העורר לחודש ינואר 2006. 

6.        אציין כבר בפתח הדברים כי איני סבורה כי שניים מהנימוקים שהעלה העורר יש בהם כדי להביא לשינוי בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. כוונתי לטענות בדבר הולדת בתו ולחוות הדעת הפסיכיאטרית. איני נדרשת לנבכיה של חוות הדעת, אולם אני סבורה כי אין בה כדי לשנות מקביעת בית משפט זה בדבר מסוכנותו של העורר. שיקוליו של בית המשפט בקביעת מסוכנותו של נאשם מגוונים הם ואינם מתמצים אך בהערכת גורמים מקצועיים, רפואיים או טיפוליים. אכן, קיים שוני בין הערכת המסוכנות הרפואית-פסיכיאטרית לזו המשפטית, שלוקחת בחשבון גם את הערכות המומחים וגם את האינטרס הציבורי הכולל.

           יחד עם זאת, ומבלי שאקבע כי שיקול זה עולה כדי "שינוי נסיבות", איני יכולה להתעלם מכך ששמיעת ראיות התביעה במשפטו של העורר צפויה להתחיל רק בעוד כחצי שנה, בחודש ינואר 2006. במילים אחרות, שמיעת הראיות תחל לאחר שתחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית הקבועה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - החוק) וסביר כי המשיבה תידרש לבקש מבית משפט זה להאריך את מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים. מצב דברים זה ודאי שאינו עולה בהתאמה עם התכלית המונחת בבסיסו של סעיף 61 לחוק. ככל שהעומס על בית המשפט המחוזי מובן לי, קשה המסקנה הנובעת מכך, כי על הנאשם להמתין לפתיחת משפטו למעלה מתשעה חודשים (ראו לעניין זה החלטתי בבש"פ 2510/05 אלזם ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 24.3.05)) וגם אז אחריתו מי ידע.

           לאור האמור החלטתי, ולא בלי היסוס, כי שירות המבחן יגיש לבית משפט זה עד ליום 3.7.05 תסקיר בו יתבקש להתייחס לשאלת מסוכנותו של העורר ולבחינת התכנותן של לחלופות מעצר העומדות על הפרק. במקביל יגישו הצדדים בקשה מחודשת לבית המשפט המחוזי להקדים את מועדי הדיון בתיק. הצדדים יגישו לבית משפט זה הודעת עדכון בדבר החלטת בית המשפט המחוזי לא יאוחר מיום 3.7.05.

           יובהר מעל לכל ספק, כי אין בהחלטה על הפניית העורר לתסקיר משום כל הבעת עמדה בדבר מסוכנותו או בדבר האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. עניין זה ייבחן ויוכרע לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן כאמור.

          ניתנה היום, י"ג בסיון, תשס"ה (20.6.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: